עזר נ' בע"מ

פסק דין

התביעה

עניינה של התביעה המונחת בפניי, הינו החזר כספי בסך של 27,105 ₪ עבור תשלומים חודשיים בהם חויב התובע, החזר קנס התנתקות מחברת פלאפון, וכן פיצוי עבור הוצאות ועוגמת נפש.

לטענת התובע, רואה חשבון במקצועו, בינו לבין הנתבעת נכרת חוזה בתאריך 03.10.2007 (להלן: "הסכם ההתקשרות" או מוצג ת/1) לאחר שפנה אליו נציג הנתבעת בשם דניאל (להלן: "דניאל"), והציע לו מעבר מחברת פלאפון לחברת סלקום לפי התנאים הבאים:

התובע רוכש שלושה מכשירים מהסוגים: V6, K610, Z240 (להלן: "המכשירים") ללא חיוב בגין עלות המכשירים.

התשלום החודשי בגין שני המכשירים הראשונים הינו 199 ₪ (לכל מכשיר) עבור 525 דקות זמן אוויר. בשנה וחצי הראשונות ישלם התובע סך של 99 ₪ בלבד (בונוס בסך 100 ₪). בעוד שהתשלום החודשי עבור המכשיר השלישי הינו 99 ₪ עבור 250 דקות זמן אוויר, כך שבשנה וחצי הראשונות מקבל התובע זיכוי בסך 35 ש"ח (להלן: "המסלול" או "תעריף זמן אוויר").

לשיטת התובע, הסיכום כפי שהיה עם דניאל נרשם על יד דניאל בהסכם עצמו. לעניין זה מפנה התובע לכיתוב המופיע בצידו הימני של הסכם ההתקשרות, שם נרשם כלהלן: "259- משתנה למ"ס זהה. דניאל" וכי "הטבת טרייד: 2*18: 100 ₪; 1*18: 35 ₪. דניאל". לטענת התובע, הוסכם והובטח לו כי התשלום בעסקה יהיה חיוב אחיד בגין כל השירותים בסך 259 ₪.

בפועל, התובע קיבל חשבוניות בהם חויב בתעריפים שונים וגבוהים ממה שהובטח לו ע"י דניאל. כל פניותיו של התובע אל הנתבעת עלו בתוהו, ומשלא קיבל מענה לדרישותיו, הודיע על ניתוק מחברת סלקום וזאת בחודש אפריל 2009, שנה וחצי לאחר תחילת ההתקשרות, ופנה בתביעה זו אל בית המשפט.

לשיטתו, ההפרש בתעריפים להם הוא זכאי עומד על סך 8,105 ₪: הוא חויב בסך 14,318 ₪ בעוד שבפועל הוא היה אמור לשלם רק 6,021 ₪, בניכוי סך 1000 ₪ בגין חריגה בקו אחד בלבד. עוד עותר התובע לחיוב הנתבעת בסך 15,000 ₪ כפיצוי בגין אבדן ימי עבודה ועגמת נפש בנוסף לסך 4,000 ₪ כזיכוי שהובטח לו לצורך המעבר מחברת פלאפון לסלקום- (להלן: "קנס התנתקות מוקדמת").

לשיטת הנתבעת, התובע הוא זה שהפר את הוראות ההסכם ונותר חב לה כספים בסך 9,712 ₪ בגין שירותים שצרך, המורכבים מהחזרי שווי הטבה ויתרת תשלומים (שירותי גובינא, שירות 144, צפייה בשידור חי ועוד). הנתבעת מודה (בסעיף 12 לכתב ההגנה), כי דניאל הוא זה שהיה בקשר עם התובע מטעמה וכי החוזה נכרת באמצעותו ודרכו. הנתבעת חולקת על תעריפי זמן האוויר כפי שפורטו על ידי התובע ולשיטתה יש לפעול לפי האמור בסעיף 7.1 להסכם ההתקשרות, לפיו שני קווי טלפון יחויבו לפי 199 ₪ ל- 525 ז"א והשלישי לפי 99 ₪ ל- 250 ז"א (סעיף 13 לכתב ההגנה). לשיטתה, התובע חויב בהתאם לתכנית שעליה הוא חתום, וככל שהוא עשה שימוש מעבר לדקות המוקצבות לו (כגון חשבונית חודש מאי 2009), לרבות השימוש בשירותים נוספים, אין לו אלא להלין על עצמו.

באשר לעלות המכשירים, נטען כי התובע לא חויב בגינם אלא מדובר בחיוב בסך 350 ₪ בגין רכישת כרית לרכב, כפי שעולה מחשבונית החיוב הראשונה (מס' 135491900). עוד הוסיפה וטענה, כי התובע רכש מכשירים מדגמים שאינם מזכים אותו בפטור מתשלום שהם דגמי אריקסון H610I ו- MOT M930. עוד הוא חויב חיוב חד פעמי בגין "בעלות המספר היפה" ונציג המכירות יידע אותו מראש על כך, וכן בסך של 16.45 ₪ תשלום חודשי בגין חבילת גלישה באינטרנט הסלולארי.

לשיטתה, לפי הוראת סעיף 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, אין אי כדאיות העסקה מעידה על בטלותה, ולכן ככל שהתובע רואה במבט אחורה את העסקה עם הנתבעת כלא כדאית, אין לו להלין אלא על עצמו.

דיון והכרעה

בדיון שהתקיים בפניי שמעתי את עדויות התובע ונציג הנתבעת, מר מוחמד מפרע, כאשר כל צד דבק בגרסתו.

לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בטענותיהם ובמסמכים שצורפו (השזורים על גבי מעל 100 עמודים) ובחנתי היטב את הסכם ההשתתפות, ראיתי לקבל את התביעה באופן חלקי לאור הנימוקים שיובאו להלן.

אין חולק, כי התובע התקשר בחוזה שצורף על ידו (ת/1), לפיו הוא הצטרף בתאריך 03.10.2007 לשירותיה של הנתבעת, במסגרת תכנית "עסקים בדור ה-3 ללקוחות סוהו העוברים לסלקום", זאת באמצעות נציג המכירות דנאיל (אשר שמו המלא מצוין בגוף ההסכם).

במסגרת החוזה, רכש התובע שלושה מכשירים מהדגמים שצוינו על ידי התובע והם V6, K610, Z240. לפי הפרק של "תמצית התכנית" בחוזה ההתקשרות נרשם באופן מפורש, כי דגמים אלה נרכשים במסגרת ההסכם ללא עלות. אי-לכך, אין הנתבעת זכאית לחייב את התובע בגין עלות המכשירים הנ"ל מאחר וגרסת התובע (עמ' 1 ש' 16, ש' 27-28) עולה בקנה אחד עם הסכם ההתקשרות עצמו. הנתבעת לא הוכיחה כי היא חייבה את התובע בגין שני מכשירים מסוגים שונים מאלה הרשומים בהסכם ההתקשרות (ראו: חשבונית מס' 137409792 מוצג נ/1, עמ' 3 לחשבונית). יוצא, אפוא, שהנתבעת חייבה את התובע בעלות שני מכשירים שלא לפי המוסכם בכתב (28.76* 19= 546 ₪; 34.53* 19= 656 ₪). הנתבעת חייבה את התובע בתשלום שלא הייתה זכאית לחייבו בו, בסכום של 1,202 ₪ מחושב לפי התקופה שבה היה התובע מנוי אצל הנתבעת (19 חודשים בלבד).

לעניין המסלול אליו הצטרף התובע, שוכנעתי, כי התובע הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לפי מאזן ההסתברויות, בעוד שטענותיה של הנתבעת נטענו בעלמא ולא נתמכו בראיות כלשהן. ואבהיר. הכיתוב בכתב יד המפורט ברישא של החוזה, והנחזה כחתום על ידי נציג המכירות דניאל, מתיישב באופן מלא עם גרסתו של התובע (עמ' 1 ש' 17-26). חרף העובדה, כי הנתבעת לא הכחישה שהעסקה בוצעה על ידי הנציג מטעמה דניאל, היא לא הביאה אותו למתן עדות ביהמ"ש, ובכך למעשה לא סתרה את העולה מכיתוב בכתב היד על גבי החוזה, ולפיו בשנה וחצי הראשונות, יקבל התובע הנחה בסך 100 ₪ עבור שני מכשירים ו-35 ₪ עבור המכשיר השלישי וכי מדובר בחיוב אחיד בסך 259 ₪. במצב זה, אני מעדיפה את גרסתו של התובע על פני גרסתה הכללית והסתמית של הנתבעת.

לאור זאת, יש לנכות מסך החיובים בהם חויב התובע בפועל למשך 18 חודשים סך של 6,021 ₪, כאשר החשבונית האחרונה שמספרה 154395822 אינה רלוונטית, בניגוד לחישובי התובע מאחר והיא מתייחסת לתקופה שלאחר תקופת ה-18 חודשים. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,168 ₪ בגין חיובים שבוצעו בניגוד להסכם ההתקשרות.

יתר טענותיו של התובע בדבר זיכוי דמי מעבר ופיצוי בגין עגמת נפש והוצאות, נדחות על ידי בשל העדר הוכחה. טענות אלה נטענו בסתמיות ללא שנתמכו בראיות כלשהן. לעניין זה התחשבתי בכך שחרף החיובים האמורים, וחרף האמור בהסכם ההתקשרות, לא הוכח בפניי כי התובע פנה ושב ופנה לנתבעת בדרישה לעדכן את חישובי התשלומים בהתאם להסכם. לפיכך, לא מצאתי לנכון לפסוק לו מעבר פיצוי לאמור לעיל.